פציעת ספורט - מתי לנתח ומתי לא?
כל פציעה של ספורטאי היא מקור לרגשות שליליים. הכאב, התסכול מאבדן המאמצים והזמן, מחוסר היכולת לעשות מה שהספורטאי טוב בו, החשש מהשגת היכולת שנפגעה בחזרה וכמובן שאלת המפתח –"האם אזדקק לניתוח?" ניתוח הוא פתרון טוב לבעיה מורכבת, אבל הוא לא הפתרון היחיד וברוב המקרים אינו הפתרון הראשון. בכל פעם שאני ממליץ על ניתוח, ישנה תבנית מסויימת של שאלות שאני שואל את עצמי, ואת המטופל, ולפיה אני מקבל את ההחלטה להציע טיפול ניתוחי. חשוב, בכל מקרה , לדון באפשרויות עם הצוות המטפל – האורתופד המנתח, הפיזיותרפיסט המטפל והמאמן, ויחד לבנות את התכנית הנכונה לכל ספורטאי.
האם עזרתי למטופל שלי להבין את האפשרויות הטיפוליות הקיימות לפציעה שלו?
שאלה זו אינה פשוטה כפי שהיא נראית. ראשית – חשוב להבין בצורה מדוייקת את הגורם לפציעת הספורט. למשל – כאב בברך ללא חבלה סיבובית. האם הקרע במניסקוס הוא הגורם? אולי חולשת השרירים סביב הברך ואולי מדובר בכאב מקרין ממפרק הירך. לאחר הבנת הגורם המדוייק, כדאי להציג את אפשרויות הטיפול הקיימות – טיפול תרופתי, טיפול פיזותרפי, התערבות – הזרקות, טיפולים מתקדמים שונים, והתערבות ניתוחית. ישנן אפשרויות טיפול שמרניות רבות. חלקן מוכחות מחקרית ומגובות בנתונים, חלקן לא. גם בגישות ניתוחיות ישנן לרוב יותר מגישה ניתוחית אחת. ברוב המקרים נשלב טיפול שמרני כאפשרות ראשונה: למשל – טיפול בתרופות לכאב בחבלה אקוטית, ביחד עם טיפולי פיזיותרפיה לקלת כאב. לאחר השגת רגיעה בכאב, ניתן להמשיך ולטפל הלאה נקודתית כדי לפתור את הבעיה. לעיתים צריך התערבות אגרסיבית מעט יותר ואז נפנה לקבוצת ההתערבות – הזרקות כאלה ואחרות. וברוב המקרים – האפשרות הניתוחית נשמרת למצב בו טיפול שמרני מסודר לא הצליח לפתור את הבעיה. כמובן שישנם מקרים שבהם אין זמן לטיפול שמרני – למשל שברים בקרסול עם תזוזה שיש צורך לקבע, אך לרוב , ובבוודאי בפגיעה שאינה חריפה אלא כרונית, יש מקום למיצוי הטיפול השמרני. חשוב מאוד להציג את האפשרויות העיקריות מכל תחום – שמרני וניתוחי, להסביר את היתרונות ואת החסרונות, סיכונים וסיבוכים לכל שיטה ולסיים בהמלצה – של המציג. בחלק מהמקרים הגישה של המנתח והפיזיותרפיסט יהיו שונות , ובחלק דומות. אבל חשוב להעביר למטופל את המסר ודעתו של המטפל.
האם אני יכול לשפר את המצב של הספורטאי בניתוח יותר מבכל דרך אחרת?
הצורך בניתוח אינו חובה כמעט אף פעם. חשוב לי להסביר את יתרונות והצורך הברור בניתוח, אם יש כזה, ואת החיסרון בלדחות או לא לעשות ניתוח. מאידך חשוב להסביר כי טיפול שאינו ניתוחי יהיה יעיל תוך מעורבות מלאה ומחוייבות משמעותית של המטופל לטיפול כזה וכי אין "טיפולי קסם" שפותרים בעיה גופנית ללא תרגול ועבודה של המטופל.
איך לשתף פעולה בצוות המקצועי?
במידה שיש כזה – חשוב מאוד לשמור על פתיחות בנוגע לאבחנה המדוייקת, אפשרויות הטיפול הקיימות וההמלצות של האורתופד והפיזיותרפיסט המשקם. במידה שמדובר במתאמן עצמאי, השילוב הוא עם הפיזיותרפיסט והמתאמן עצמו. חשוב להבין מהן מטרות הספורטאי, לוחות הזמנים , תחרויות מטרה וכדומה וכן מה זמינותו לטיפולי פיזיותרפיה מסודרים, האם יעמוד בהם בלוחות הזמנים ובלוח המטרות שלו והאם ניתן להשבית אותו מפעילות במידה שיש צורך בהתערבות ניתוחית. מצד שני, במידה שניתוח הוא הטיפול המומלץ, חשוב למצוא את חלון ההזדמנויות שלא יפגע באורח החיים של הספורטאי ויאפשר מיצוי מיטבי של זמן השיקום והחזרה לפעילות מהירה ונכונה ככל שניתן לאחר השיקום המתאים.
לסיכום
פציעות ספורט ניתנות לטיפול בצורה שמרנית ללא ניתוח, ובצורה ניתוחית. לשמחתנו – רוב פציעות הספורט לא דורשות התערבות נתוחית אבל כשזו נדרשת, חשוב לעבור על העקרונות האלה בדרך לבניית תכנית טיפול מתאימה.
בספורתאג, הצוות המקצועי – ד"ר רשף והצוות הפיזיותרפי פועלים יחד לבניית מעטפת טיפול מסודרת ומתאימה אישית לכל מטופל וספורטאי וכך משפרים משמעותית את סיכויי ההחלמה והחזרה לפעילות.